על  אתקין – במלאת 70 שנה לנפילתו. 

בי"ח באלול תרצ"ח בעת מסעם לעמק בית-שאן לשם רכישת אדמות להתיישבות יהודית נפל אתקין, בעלות המכונית על מוקש. עמו במכונית נסעו ונספו חיים שטורמן איש עין- חרוד ודוד מוסנזון – הרופא הוטרינרי של האיזור, שהתגורר אז בעפולה.

מכל נוסעי המכונית נותרו בחיים בדרך נס אברהם ברגמן, ששימש אז קצין במשטרה הבריטית (והפך במהלך השנים לפרופ' בירן, מומחה רב-פעלים במדעי הארכיאולוגיה, ובעיקר בחפירות תל-דן שבצפון.) וכן שוטר בריטי, שנתלווה אליהם.

מהיום הנורא ההוא זכור היטב אתקין, שמשפחתו גרה אז בבית ד', שבו היינו אז 3 ילדים – אֶתָה, דידי ואנכי  "בחדר האיזולציה" הדרומי לרגל מחלת האדמת, שהתפשטה אז בגבע ולקינו בה.

אותו בקר ניגש אתקין כשמגבת על שכמו וכלי גילוח בידו אל חדרון הכיור, שהיה סמוך לחדרנו, כדי להתגלח לקראת המסע לעמק בית-שאן.

כדרכו – נכנס לחדרנו, "בקר טוב" בפיו וכן, כרגיל, איזה דבר הלצה שלוח ממנו אלינו, הילדים החולים. כך התחלנו את היום המשעמם באיזולציה, בחיוך שניעור ע"י אתקין.

רק לפנות ערב נודעה לנו הידיעה המרה על האסון. מחלון חדרנו יכולנו להבחין באנשים רבים מהלכים שפופים וכואבים כשחלקם ממרר בבכי.

אהרון אתקין בגדוד העברי

את אתקין אהבנו, הילדים, מאוד.ככל שהיה בעל- קומה, גבוה , וכולו שופע כוח, היה נוהג להשתעשע עם הילדים כאחד מהם. ראשית עם ילדיו שלו ושל שרה, וכן איתנו, שאר הילדים. נוהג היה לגהור על ארבע על הדשא כשעל גבו "צרור" ילדים צוהלים, ואז היה מחיש את ה"מהלך" וכולם הוצנחו בצווחות צחוק..

אל ארוחות הערב של הילדים היה נוהג להיכנס כשהילדים לועסים את שלהם. תמיד ידיו שלובות לו מאחור והוא מסתובב בין השולחנות ושולח מידי פעם סנוקרת אל אזנו של אחד מאיתנו, ומיד מסתובב ומתרחק

כאילו אין לו שום קשר לדבר.

ביקוריו של אתקין בארוחות הערב של הילדים זכורים כארועים קטנים ונחמדים. היה עושה זאת בשובו מענייני הביטחון, שהיה עסוק בהם באזור שלנו, הן בנצרת עם אנשי המשטרה והחוק הבריטים, והן בפגישותיו עם ראשי השבטים שבסביבתנו.

פעמים רבות ראינו אותו נוסע יחד עם חיים שטורמן, ידידו ושותפו, איש-הביטחון וה"שומר" לשעבר, לאותם עניינים.

בגבע היה אתקין שנים רבות איש-הביטחון, אולי עקב שירותו הקודם ב"גדוד –העברי", ונחשב ל"מומחה" בעניינים אלה.

במאורעות 1929, כאשר הילדים וחלק מהאמהות הועברו לעליית הרפת, שנחשבה מקום בטוח מכדורי ההתקפות של הערבים, היינו שומעים את קולו הרועם, שנשמע בכל קצות גבע, שהייתה אז ישוב קטן מאוד. לקריאתו – פקודתו :"לעמדות!" היו החברים והחברות ממהרים לעמדותיהם, שהיו ממוקמות סביב הישוב ליד הגדר.

מאתקין שמענו לראשונה את השם : "בית - שאן". זמן רב חשבנו, שהמקום "שאן" קשור לשעונים, ורק לאחר שאורי, בנו ובן-כיתתנו, נסע איתו לשם וחזר מלא רשמים וסיפורים, סיפר לנו, שאין "שאן" קשור ל"שעון". לימים כשבקרנו שם, למרות אזהרות שונות והותקפנו שם במטר אבנים ששלחו בנו כנופיות ילדים – התחלנו להבין מה קורה שם.

תקופת מה ניסו לגדל בגבע בננות, למרות אזהרות המומחים ששללו זאת, אתקין נקבע לניסיון הזה, ומשלא צלח, ציער אותו הדבר מאוד.

אותו הזמן, ראשית שנות ה - 30, החל לסבול כאבים בידו, והרופאים קבעו, כי זוהי דלקת גידים וצריך לנסוע לוינה לקבל טיפול. אתקין אכן נסע לשם ושילב ענייני רפואה בעבודה בקרב חלוצים – ציונים כהכנה לעלייה, והבן הקטן מורדי, ועוד כמה אנשים, הם היו ממוצא לא מוכר כאן והוסיפו "צבע" משלהם למקום.

כשהגיעה לגבע חבורת "גורדוניה" מליטא-לטביה,  נוהגים היו לדבר ביניהם יידיש. אתקין, שהיה קנאי לעברית, תלה על לוח – המודעות פתק גדול ובו רשם :" עברי – דבר עברית!"

בנוסח "מלחמת הלשונות" בשנים אחדות קודם לכן, במאבק על לשון ההוראה בטכניון – עברית או גרמנית.

כילדים זכור לנו אתקין גם כמי שהיה מפתיע אותנו לא פעם בשבתות כשהכול היו ישנים שינה של שבת. ורק הוא אתקין היה מסתובב בחצר ותופש אותנו בקלקלתנו.

יחסיו של אתקין עם שלושת בניו – אורי, שמואל ודוויד – היו מופת של חיבה, הערצה וקשר. אורי ודוויד חשו מעין התחייבות כלפי זכרו של האב והיו מסורים מאוד לענייני ביטחון וצבא. עם שמואל, דומני, היו אלה בעיקר יחסים של בן לאביו האהוב והנערץ.

אבל על כך, אם ירצה יוסיף הוא עצמו.

כשנפטר אתקין – חדל אורי, שהיה אוהב ריקוד מלרקוד במשך שנה שלמה. זכורני, כשחזר לרקוד – איזו שמחה זו הייתה.

במלאת 70 שנה לנפילתו, ראשון קרבנותיה של גבע על מזבח הביטחון, נתון הבניין הגדול  שנושא את שמו – בית-אתקין בשלב לא כל כך מכובד של אי-שימוש ולבטים מה לעשות בו, לאחר ששימש שנים רבות כחדרי כיתות, חדר-טבע, ספריה, מועדון, חדר-מוסיקה, מלאכת-יד וחדרי עבודה לאמנים מקומיים וכן לתצפיות-ביטחון וציפורים בנדודיהם.

נותרה ההכרעה, והבניין מתמוטט...

 

הערה : תיאור מקרה המוקש ונפילת אתקין וחבריו ראה ב"אל הגבעה שלנו"  עמ' 110

                                                                                                       נחמן.

 

אהרון אתקין

מתוך "אל הגבעה שלנו"

אברהם ברגמן /  (לימים- בירן  פרופ. לארכיאולוגיה)

חיים שטורמן, ד"ר מוסינזון ואהרון אטקין "השלושה", כשעתיים לפני עלייתם על מוקש

אתקין אשר היה תמיד עליז החל לספר אנקדוטות והמכונית טסה במהירות כשדעתם של כל החברים בדוחה עליהם. אבק בית-שאן, זה "הקמח" הידוע אשר היה חודר לא רק למכונית אלא לפני ולפנים של כל אבריך, היה קמחי י עוד יותר מכרגיל ועל אף היותנו ותיקים באיזור ונושמים אבק זה פעמים הרבה, אחד התאונן על מהירות הנסיעה בדרך החתחתים שבשלה מתרבה האבק – האחרים התלוצצו על חשבוננו. לפתע נעשה האבק סמיך פי כמה וקולו של אתקין נדם באמצע דיבורו. לא הבינותי פשר דבר. זכורני כי אמרתי באנגלית "לכל הרוחות - מה זה?" דחפתי את דלת המכונית ויצאתי. האבק שכך. צעדתי כמה צעדים לפנים והנה ראיתי את חיים, אתקין ומוסנזון על האדמה במרחק מה אחד מהשני. טרם  תפסתי גדלֹו של האסון. התקדמתי קמעא וראיתי את אתקין כשפניו שלווים ושקטים כפני תינוק ישן, דויד מוסנזון אף הוא נראה כישן שנת ישרים אם כי עפעפיו התנועעו, רק חיים נאנח כאילו מתוך שינה. התהלכתי ביניהם המום מחפש פשר הדבר. בודאי שרק שניות מספר עברו אך נדמה היה כי בשניות אלה ימי דור שלם חולפים. פתאום – ניתך מטר יריות מעבר לתעלת המים, מבין שיחי האקאציה. רק את נתחוור לי כי כאן התנקשות. . . פניתי לרוץ אל השדה הפתוח, זרוע גומות עפר וחרוש תעלות השקאה – מדוע דווקא לשם ומדוע החילותי לרוץ איני יודע. כנראה זוהי תגובה אינסטינקטיבית – לנסות לחפש מיפלט מכדורים הפולחים את האוויר סביבך.

השוטר האנגלי אשר קיומו לא זכרתי קרא פתאום:"נפגעתי". הסתכלתי אחורנית אל המקום ממנו בא הקול וראיתי את הצעיר כורע, זורק את רובהו ומתרומם. ניגשתי אליו, דם נזל מפניו, הכדור פגע בלחיו. הוא קם והחילונו לרוץ יחד. אזכרה כי מחשבה חלפה – לקחת את הרובה או לא. מין פאטליזם השתרר עלי, אין טעם לחזור כדי לקחת את הרובה. והן ממילא אי-אפשר יהיה להשתמש בו כי חגורת הכדורים והכלי שלי נשארו באוטו. בודאי שגם הפעם רק שניות מספר במניין השעון עברו, אך המחשבות מתרוצצות במהירות הבזק ועולמות שלמים עוברים בפני עיני רוחך. אזכרה – היריות נתרבו ושלושה ערבים נראו רודפים אחרינו, רודפים ויורים. אחד מהם הלך וקרב, מספר צעדים הפרידו בינינו והוא רוץ ויורה משום מה – אצבע אלוהים? יד הגורל אשר רצתה בזאת? ההשגחה העליונה המקציבה חיים לכל בריה? לא פגעו הכדורים.

 

תבליט אהרון אתקין ז"ל

בית אתקין נבנה בשנת 1942 לזכרו של אהרון אתקין שנפל כארבע שנים קודם לכן בשנת תרצ"ח עם חבריו חיים שטורמן ודוד מוסנזון בעת עלות רכבם על מוקש בעמק בית שאן. ניכר היה שחברי גבע הקדישו תשומת לב רבה למפעל ההנצחה הזה: תכנן את המבנה שמואל ביקלס, אדריכל מן השורה הראשונה של הימים ההם, היו בו חדר טבע ומעבדה, שבתקופה ההיא ביטאו את שאיפתם של חברי גבע להעניק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר. עוד היו בו ספרייה וחדר עיון ששימשו את הילדים לקריאה ולהכנת שיעורים. נוסף על אלה היו במבנה כיתות לימוד ומגדל שמירה שהשקיף על הסביבה. את הבניין הקיף גן בוטני עשיר בצמחי ארץ ישראל וברכת נוי  ובה דגי זהב ופרחי נופר.

עם הקמת הבניין הוזמן תבליט ברונזה של אהרון אתקין אצל הפַּסָּל משה ציפר, שאף הוא היה אחת מדמויות המפתח של הפיסול הישראלי בעיקר בשנות ה-50. משה ציפר יצר גם את הפֶּסל בגן הזיכרון של גבע.

 

בית אתקין שנת 1947

 

 

עם השנים שינה בית אתקין את יעדו והחל להיסדק ולהתפורר עד כי הכניסה אליו  נחסמה מחשש להתמוטטות. ראיתי את התבליט מאובק, מכוסה טיפות של צבע שמן שיָבשו והתקשו וברקע קיר סדוק. במצב זה נוצר הצורך להעבירו למקום שיכבד את זכרו של אתקין. אחרי לבטים הוחלט לקובעו מדרום לחדר-הזיכרון, בין שאר הנופלים במערכות ישראל. השנה בי"ח באלול ימלאו שבעים שנה לנפילתם של אתקין וחבריו, ונראה שהעתקתו של  התבליט למשכנו החדש יש בה מעין תזכורת למאורעות הימים ההם.

רחל אתקין